<h1>תוספות רי"ד — קידושין</h1>
<h2>דף ה.</h2>
[קידושין ז' ע"א] קדושה ואינה קריבה. אי קשיא וכשהקדיש רגל אחד לרבי מאיר אמאי תימכר לצרכי עולה ומקריבים אותה והא קדושה דחויה היא שאין המקדיש יכול להקריבה שהרי הקדש וחולין מעורבין. תשובה לא מיקרי דחויה כיון שהיא שלו ובידו להקדיש השאר אבל בהמה של שני שותפין אין בידו להקדיש השאר משום הכי הויא דחויה.
<h2>דף ו:</h2>
[קידושין י"ג ע"ב] ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גרסינן. ובספרים כתיב וגובה מן הלקוחות וטעות הוא דהא מתניתין היא בגט פשוט [ב"ב קע"ה ע"א] המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין.
[קידושין י"ג ע"ב] גובה מן היורשין שיעבודא דאורייתא. קשיא לי דהכא אמר רב פפא שיעבודא דאורייתא, ובשלהי גט פשוט [ב"ב קע"ו ע"א] גרסינן אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לי' קלא. דמשמע טעמא דגובה מן היורשי' משום כדי שלא תנעול דלת הא לאו הכי אינו גובה אלמא שיעבודא לאו דאורייתא וקשיא דרב פפא אדרב פפא. וראיתי שכתב ר' יצחק מפאס התם האי דקאמר רב פפא הכא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת לאו דפליגא דידיה אדידיה אלא הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאוריית' וגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין. ואינו נראה לי כלל דאי שעבוד' דאורייתא סבירא ליה לרב פפא מאי איצטריך למיתב טעמא גבי יורשים דמשום הכי אוקמוה אדאורייתא כדי שלא תנעול דלת דמשמע הא לאו הכי לא הוה מוקמי' להו אדאורייתא אלא הוה עבדין בהו תקנה כי היכי דעבדין גבי לקוחות, ומה תקנה שייכא לומר גבי יורשין בשלמא גבי לקוחות דיהבי דמי איכא למימר דעביד תקנתא משום דלית לה קלא ולא ידעי בה לאיזדהורי אבל גבי יורשין דממילא קא ירתי אי שיעבודא דאורייתא אמאי קא בעי למירת נכסי דלאו דידהו דאישתעבדו לאחריני ומה תקנה שייך למעבד בהו דצריכינן למיתב טעמא דהינו טעמא דגובה כדי שלא תנעול דלת. אלא ודאי מדיהיב האי טעמא ש"מ דסבירא ליה דשיעבודא לאו דאורייתא ומן הדין שלא תגבה מן היורשין אלא כדי שלא תנעול דלת גובה. ואינה גובה מן הלקוחות ואוקמינהו אדאורייתא ולא חיישינן לשמא תנעול דלת משום דלית לה קלא. ואכתי קשיין תרי לשני אהדדי. ונראה לי דההוא לישנא דגט פשוט עיקר דהא אוכחית התם במהדור' בתרא בהלכות המלוה את חברו על ידי ערב דרב פפא סבירא ליה דאפילו מלוה בשטר שיעבודא לאו דאורייתא ומשום הכי אמר בפ' שום היתומים בערכין [כ"ב ע"א] דאין נזקקין לנכסי יתומים אפילו למלוה בשטר משום דלא אישתעביד נכסי לההיא מלוה, ואתיא דרב פפא כדרבא. והכא צריך למיגרס כי התם וטעות הוא למיגרס שיעבודא דאורייתא דהא בפי' חזינן בערכין דקא סבר שיעבודא לאו דאורייתא אפי' בשטר ומהתם מוכח דאע"ג דמפרש שעבוד בשטרא אפילו הכי לאו דאורייתא כדפרישית במהדור' קמא בגט פשוט בפלוגתא דרבא ועולא דהא התם אין נזקקין לנכסי יתומים קא אמרינן לשום שטר חוץ משטר עכו"ם שיש בו ריבית ושטר כתובה הא לשטר מלוה אף ע"פ שכתב בו אחריות נכסים אין נזקקין. ומפרש טעמא משום דפריעת בעל חוב מצוה. ולא נשתעבדו הנכסים לאותה מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. אלמא אע"ג דמפרש בשטרא אחריות נכסים אמרינן דשיעבודא לאו דאורייתא.
<h2>דף ז.</h2>
[קידושין י"ג ע"ב] דמלוה דכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. מהכא מוכח דבמלוה בשטר כולי עלמא לא פליגי דשעבודא דאורייתא. וקשיא לי דבשלהי גט פשוט [ב"ב קע"ה ע"ב] אמר רבא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין שיעבודא לאו דאורייתא. ויש לומר שלש חלוקות בדבר.
<h2>דף יח.</h2>
[קידושין מ"ח ע"א] ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והויא לה מלוה. אי קשיא התינח פרוטות הראשונות הויין מלוה, תתקדש מיהא בפרוטה אחרונה דאתיא עם גמר כלי, דליכא למימר דחצי פרוטה הראשון שבפרוטה האחרונה הוי מלוה ולא נשאר פרוטה עם גמר כלי, דכל פחות מפרוטה לא חשיב לאקרויי מלוה, ולעולם בפרוטה אחרונה תתקדש. תשובה גם פרוטה האחרונה הויא מלוה גבה עד שיגיע כלי לידה, דאע"ג דלא יהיב לה כלי מכי גמרו אתחייבא ליה בההיא פרוטה כי היכי דאיחייבא בפרוטות הראשונות ואע"פ שהכלי בידו. אבל למאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף אע"פ שגמר כל הכלי אינה מתחייבת לו כלום עד שיתן לה הכלי והלכך לאו מלוה היא.
[קידושין ס"ג ע"א] ותנא דידן סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. קשיא לי דהיכי דמי אי דאמר לה הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל כדתנן א"כ אף על גב דאמרינן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אמאי אינה מקודשת והא כל פרוטה ופרוטה דעביד קניה לה לשם קדושין ודמי למאי דאמרן בפירקא דלעיל [מ"ז ע"א] שאם אמר לה התקדשי לי באלו אף על פי שהיתה אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת דמדידה קא אכלה והכא נמי הכי קאמר לה התקדשי לי בכל הפעולה שאעשה עמך וכל הדברים שאדבר עליך לשלטון שלא גמרו קדושין עד שלא יגמור כל הפעולה ואע"פ שיש בה כמה פרוטות דכל פרוטה ופרוטה דעביד קניא לה לשם קדושין. ואמאי הויא לה מלוה. משום הכי נראה לי לפרש דהאי דתנא שאדבר ושאעשה שידוכין הן אלה אבל צריך לומר לה לאחר שדיבר ולאחר שעשה הרי את מקודשת לי בשכר שדברתי ושעשיתי שאין נכון לומר אדם לאשה הרי את מקודשת לי בסלע שאתן לך מחר או לאחר שעה דבעינן שתהא נתינה בשעת אמירה והכי נמי אין נכון לומר התקדשי לי בשכר שאעשה אלא בשכר שעשיתי והכי פרישית בפרקין דלעיל במהדור' תניינא. ומשום הכי מחלק דלמאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה דעביד מלוה היא ונמצא כי הוא מקדש במלוה אבל אם נאמר שאינה לשכירות אלא לבסוף אין כאן מלוה. ואם תאמר כיון (שאמר) [שאחר] שעשה עמה צריך לומר לה בשכר שעשיתי אם כן הוה ליה בשכר שהרכבתיך על החמור שהושבתיך בקרון או בספינה שאינה מקודשת. תשובה התם שלא שידכה ולא הודיעה מתחלה שעל דעת קדושין הוא מרכיבה הוה ליה שכר רכיבתה מלוה ונמצא מקדש במלוה אבל הכא ששידך ואמר שעתיד לקדשה באותו שכר אינו כמלוה אצלה שעל דעת לקדשה באותו שכר הוא עושה. אבל מיהו אי אמרינן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כיון שלא קדשה אלא בסוף מלוה נינהו ואע"פ שהודיעה כי בשכר זה רוצה לקדשה כדאמרן בפירקא דלעיל [שם] התקדשי לי בזו ובזו ובזו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה שאינה מקודשת אא"כ יש באחרונה שוה פרוטה דקמייתא מלוה נינהו.
<h2>דף כא.</h2>
[קידושין נ' ע"א] אמאי והא בלביה לא ניחא ליה. פי' והא מוכחא מילתא דבלביה לא ניחא ליה ולמה אנו הולכים אחר פיו שאמר רוצה אני שהרי בלבו אינו רוצה אלא לאו משום דאמרינן דדברים שבלב אינן דברים. ודחי ודילמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה. פי' אע"ג דעד השתא לא היה בלבו להביא עכשיו נתרצה בכל לב וביטל מחשבתו הראשונה אבל התם דלא ביטל מחשבתו נלך אחרי מחשבה ולא יהיה מכר. וכן יש לפרש בגיטי נשים. וכן נמי בתליוהו וזבין אפילו למאן דאמר [ב"ב מ"ח ע"א] אגב אונסיה גמר ומקני איכא למימר דביטל מחשבתו הראשונה אבל התם דלא ביטל מחשבתו אכתי נימא דניזיל בתר מחשבתו.
<h2>דף כב.</h2>
[קידושין י"ג ע"ב] גובה מן היורשין שיעבודא דאורייתא. קשיא לי דהכא אמר רב פפא שיעבודא דאורייתא, ובשלהי גט פשוט [ב"ב קע"ו ע"א] גרסינן אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לי' קלא. דמשמע טעמא דגובה מן היורשי' משום כדי שלא תנעול דלת הא לאו הכי אינו גובה אלמא שיעבודא לאו דאורייתא וקשיא דרב פפא אדרב פפא. וראיתי שכתב ר' יצחק מפאס התם האי דקאמר רב פפא הכא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת לאו דפליגא דידיה אדידיה אלא הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאוריית' וגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין. ואינו נראה לי כלל דאי שעבוד' דאורייתא סבירא ליה לרב פפא מאי איצטריך למיתב טעמא גבי יורשים דמשום הכי אוקמוה אדאורייתא כדי שלא תנעול דלת דמשמע הא לאו הכי לא הוה מוקמי' להו אדאורייתא אלא הוה עבדין בהו תקנה כי היכי דעבדין גבי לקוחות, ומה תקנה שייכא לומר גבי יורשין בשלמא גבי לקוחות דיהבי דמי איכא למימר דעביד תקנתא משום דלית לה קלא ולא ידעי בה לאיזדהורי אבל גבי יורשין דממילא קא ירתי אי שיעבודא דאורייתא אמאי קא בעי למירת נכסי דלאו דידהו דאישתעבדו לאחריני ומה תקנה שייך למעבד בהו דצריכינן למיתב טעמא דהינו טעמא דגובה כדי שלא תנעול דלת. אלא ודאי מדיהיב האי טעמא ש"מ דסבירא ליה דשיעבודא לאו דאורייתא ומן הדין שלא תגבה מן היורשין אלא כדי שלא תנעול דלת גובה. ואינה גובה מן הלקוחות ואוקמינהו אדאורייתא ולא חיישינן לשמא תנעול דלת משום דלית לה קלא. ואכתי קשיין תרי לשני אהדדי. ונראה לי דההוא לישנא דגט פשוט עיקר דהא אוכחית התם במהדור' בתרא בהלכות המלוה את חברו על ידי ערב דרב פפא סבירא ליה דאפילו מלוה בשטר שיעבודא לאו דאורייתא ומשום הכי אמר בפ' שום היתומים בערכין [כ"ב ע"א] דאין נזקקין לנכסי יתומים אפילו למלוה בשטר משום דלא אישתעביד נכסי לההיא מלוה, ואתיא דרב פפא כדרבא. והכא צריך למיגרס כי התם וטעות הוא למיגרס שיעבודא דאורייתא דהא בפי' חזינן בערכין דקא סבר שיעבודא לאו דאורייתא אפי' בשטר ומהתם מוכח דאע"ג דמפרש שעבוד בשטרא אפילו הכי לאו דאורייתא כדפרישית במהדור' קמא בגט פשוט בפלוגתא דרבא ועולא דהא התם אין נזקקין לנכסי יתומים קא אמרינן לשום שטר חוץ משטר עכו"ם שיש בו ריבית ושטר כתובה הא לשטר מלוה אף ע"פ שכתב בו אחריות נכסים אין נזקקין. ומפרש טעמא משום דפריעת בעל חוב מצוה. ולא נשתעבדו הנכסים לאותה מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. אלמא אע"ג דמפרש בשטרא אחריות נכסים אמרינן דשיעבודא לאו דאורייתא.
<h2>דף כה.</h2>
[קידושין ס"א ע"א] נהי דבהדי ארעא לא קדשי נקדשו באנפי נפשייהו. פי' אע"פ שהם חשובין ואינן נכללין בכלל הבית כור לא יהו אלא חתיכות קטנות שהן מפוזרות והקדישן אינן נמדדין לפי זה החשבון ומה לי אם ימדדו ביחד עם זה בית כור מה לי אם ימדדו מפורדין הלא הכל לפי חשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף הוא נותן. ופתר המורה לא נראה לי.
<h2>דף כה:</h2>
[קידושין י"ג ע"ב] אמר רב אשי חדא דיבם לא איקרי אחר. ראיתי מקשים בתוספות ערכין בפ' אין מקדישין, דהא רב אשי גופיה אמר בפ' האשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ"א ע"א] כשהקשינו והא בעי כשתינשאי לאחר תיטלי מה שכתב ליכי וליכא, אמר רב אשי יבם נמי כאחר דמי. ובפ' אין מקדישין [ערכין כ"ה ע"ב] אמרינן ואם מכר את השדה לאיש אחר לאחר ולא לבן אתה אומר לאחר ולא לבן או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר איש הרי אח אמור הא מה אני מקיים אחר אחר ולא לבן אלמא גם האח הוא בכלל אחר. ונ"ל דלא קשיא ולא מידי דהתם טעמא דכתב רחמנא איש הא לא כתב איש לא היינו יכולי' לכלול האח בכלל אחר. ותו דאח דהתם לא הוי יבם דהא הוא בחיי'. ותו אפי' אי הוה יבם בכלל אחר הכא בע"כ לאו אחר הוא דהא כתיב [דברים כ"ה] לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר דמשמע דכל העולם זרים אצלה והוא פנימי וא"כ היאך קורא כאן היבם אחר. וההיא דכתובות נמי לא קשיא דלגבי דידיה ודאי גם היבם אחר הוא. ועוד שאין זה לשו' תורה אלא לשון בני אדם.
[קידושין י"ז ע"ב] ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח. פי' שאין לומר הטעם שהרי הבן דוחה את האח מן הירושה שאם הטעם בעבור הירושה והרי האח יורש אם אין בן הכא נמי יעבוד האח אם אין בן.
[קידושין י"ז ע"ב] מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו לייעדה ולשדה אחוזה. פי' ובת לא קמה לייעדה דלאו בת ייעדה היא ומכל מקום בן מצינו שקם תחת אביו אבל בת לא מצינו בשום מקום שקמה תחת אביה. ובשדה אחוזה הבן קם תחת אביו ולא הבת כדאמרינן בערכין בפ' אין מקדישין [כ"ה ע"ב] בה' הקדישה וגאלה.
<h2>דף כז.</h2>
[קידושין ז' ע"ב] רב יוסף אמר שוה כסף ככסף. מה שפי' המורה דשוה כסף ככסף ילפינן מישיב דלקמן אינו נראה לי דסברא היא דכל שנקנה בכסף נקנה בשוה כסף בין אשה בין קרקע בין פדיון הבן ואין צריך להביא ראיה בזה דכיון שמתרצין לקבל שוה כסף הרי הוא ככסף ולאו איצטריך קרא אלא גבי נזקין שיכול לפטור עצמו אפי' בסובין ואין יכול (המזיק) [הניזק] לעכב על ידו ולומר מעות אני רוצה מה שאין כן בבעל חוב שאינו יכול לפטור עצמו אלא במעות אא"כ אין לו וכן בפדיון עבד עברי אע"פ שקנאו בדמי' יכול לפדו' עצמו בשוה כסף ואינו יכול לעכב על ידו ולומ' אני מעו' נתתי לך.
<h2>דף ל.</h2>
[קידושין מ"ו ע"ב] ושמואל אמר מעות מתנה. קשה לי כיון דאמר שמואל מעות מתנה אמאי אוקי להא דתני היתה אוכלת ראשונה ארישא והא בסיפא מיתוקמה שפיר ואפי' בקמייתא דהא רב אסי דאמר עד שתהא באחרונה אוקימנא דסבר מעות חוזרין הא אלו הוה סבר מעות מתנה הוה אמר אפילו בקמייתא. וי"ל דשמואל דאוקמה ארישא לאו למימר דלא מיתוקמה אסיפא אלא רבותא קאמר דאפילו ארישא נמי מתוקמא ולא תידוק הא מנחת לא. ואין זה כלום דהא לקמן אמרינן בברייתא דליכא התם פרטי דקשיא לשמואל ואם איתה לימא שמואל דאף בכללא נמי קאי אלא ודאי לשמואל דאמר מעות מתנה מצטרפי ובכולהו מיקדש' דהאי מתנה לשם קדושין יהיב לה כדפירש המורה ואמאי תני אם יש באחת מהן אלא ודאי לא מיתוקמא אלא אפרטי דהתקדשי התקדשי. ורב דאית ליה מעות חוזרין כרב אסי אמאי לא אוקמא מבזו ובזו כוותיה. יש לומר דקשיא ליה לפרושי האי דתני באחת מהן אאחרונה דהא סתם קאמר בכל אחת מהן משום הכי מוקמה ארישא.
[קידושין מ"ו ע"ב] רב אמר אדם יודע כו'. פי' שמואל בעל כרחין צריך לומר אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום מתנה אבל רב אע"פ שאין אדם יודע וטועה בזה שסובר שקדושין תופסין באחותו כיון שנמצאו שאינן תופסין דין הוא שיחזרו לו והא דקאמר רב אדם יודע משום שמואל נקט ליה דתלי טעמא בהכי דאדם יודע שאינן קדושין והלכך גמר ונתן לשום מתנה וענה לו רב דאפי' אם תמצא לומר דאדם יודע שאינן קדושין לא לשם מתנה נתן אלא לשם פקדון.
[קידושין מ"ו ע"ב] ושמע מינה בעלמא מעות חוזרין. מיכן מוכח דלאו באחותו בלחוד פליגי רב ושמואל אבל בכל מידי דליכא למימר אדם יודע מודה שמואל דמעות חוזרין דאם כן הוה ליה למימר לעולם בעלמא מעות מתנה ושאני הכא דאפילו שמואל מודה דחוזרין שאין לומר אדם יודע אלא ודאי בכולהו קאמר שמואל דהן מתנה.
<h2>דף ל:</h2>
[קידושין כ' ע"א] כמה הוא קשה אבקה של שביעית. פירו' מדסמך ליה וכי תמכרו שמעינן דלא עבד ביובל אלא שמכר פירות ובמדה כנגד מדה דנין אותו.
